בנינו הבכור יואל, איננו ילד שגרתי. במהלך שנותיו בתלמוד תורה נקראנו לא פעם אל חדר המנהל, כדי להתמודד עם התנהגות בלתי הולמת מצידו. השקענו רבות בחונכים ובשיחות אישיות כדי להשיבו אל המסלול. והנה, הגענו אל הרגע הגורלי, היום בו בנינו היקר הופך לתלמיד ישיבה.

המעבר מהלימודים בבית הספר אל סד הזמנים התובעני בישיבה, עורר בנו חששות רבים, אולם להפתעתנו יואל הפתיע לטובה. בכל ערב הוא היה חוזר הביתה בעיניים דולקות, ומספר בהתלהבות על החברותות שלו, על ה'שטייגען' שהוא עושה בלימוד ועל ההווי הישיבתי המיוחד. היינו מלאי שמחה וגאווה.

כשעלה לשיעור ב', החל יואל לחזור הביתה בשעת ערב מאוחרת. תחילה, לא חשדנו בכלום. להיפך, סברנו כי הוא שוקד על לימודו שעות נוספות בישיבה. אולם, עם הזמן החלו להופיע אצלו סימני הידרדרות רוחנית. הוא קם מאוחר בבוקר, מחסיר תפילות בישיבה, ואף צורת הדיבור שלו אלינו לא הייתה מכבדת. נורה אדומה ומהבהבת נדלקה אצלינו. משהו לא טוב קורה עם הילד.

הרמנו טלפון לישיבה, ואז גילנו לחרדתנו שבנינו היקר נעדר סדרים שלמים באמתלות שונות. עולמנו חשך בעדנו. היינו שבורים ואובדי עצות. לא חלמנו שהמכה הכואבת הזו תגיע אל סף ביתנו.

אנחנו משפחה חרדית נורמטיבית, חינכנו את ילדינו במוסדות הטובים ביותר, על ברכי התורה והמצוות, מתוך אהבה ויחס חם. כל מאוויינו הוא לראות את צאצאינו ממשיכים בדרך שהתוונו, שיסבו לנו נחת יהודי, והנה דווקא בנינו הבכור בו תלינו תקוות רבות, גורם לנו למפח נפש שכזה.

בשיברון לב עמוק ובבכיות רבות, היינו מסיימים בכל שבוע את ספר התהלים, מתחננים לקב"ה שירחם עלינו וישיב אלינו את בנינו היקר. אולם נדמה היה כי המדרון כבר היה תלול מידי. יואל נשאב אל הרחוב ופיתוייו, ואף צורתו החיצונית החלה להשתנות. בצוות הישיבה החלו לרמוז לנו, כי באופן הזה הם יתקשו להמשיך ולהחזיק אותו בין כתלי הישיבה.

היינו זקוקים לנס!

בשיחה עם ידיד טוב, נחשפנו לברכה המיוחדת של גדולי ישראל "לראות נחת" מהילדים, ע"י אימוץ ילד ב'קרן ההסעות' לחינוך תורני. הכרנו ארגונים רבים וסגולות רבות, אולם כאן היה משהו שנוגע אלינו ישירות. דבריהם של גדולי הדור היו ברורים: "יזכו כ'מידה כנגד מידה' לנחת מהילדים שלהם". קפצנו ואמרנו, הלא זו בדיוק הישועה שאנחנו זקוקים לה!

ללא השתהות הרמתי טלפון לקרן ההסעות, ביקשתי לאמץ ילד בקרן ההסעות ולהבטיח את חינוכו הרוחני לשנה, תוך שאני מציין את שמו של בני לחזרה למסלול ונחת יהודי.

את השינוי המיוחל לא ראינו מיד, אולם הבן החל לדבר אלינו בכבוד. נימת החוצפה נעלמה מדיבורו ונדמה כי הוא מרגיש את הכאב העצום שלנו. המשכנו בתפילות וייחלנו לנס, וזה אכן הגיע לאחר חודשיים.

ערב אחד אנחנו מוצאים את יואל יושב על מיטתו, ראשו מורכן ועיניו אדומות.

מה קרה? האם מישהו הזיק לך?, שאלנו בחשש.

יואל המשיך להשפיל את עיניו. "עשיתי טעות גדולה", אמר כמעט בקול מרוסק, מנסה להיאבק בדמעות המציפות אותו, "הוקסמתי מהרחוב, הלכתי שבי אחרי תעתועים ונוכחתי כמה הכל חלול וריקני. ציערתי אתכם, ההורים האהובים שלי, איכזבתי את צוות הישיבה, האם יש לי דרך חזרה?".

דבריו הזכים היו כמו טל של תחיה עבורנו. התפרקנו עמו בבכייה גדולה, חיבקנו אותו חיבוק אוהב, והודנו לקב"ה שהחזיר לנו את הבן שלנו, פשוטו כמשמעו. יואל חזר למסלול באופן מלא ומרווה אותנו נחת.

אנחנו שימחנו את שלו, כשהבאנו ילד יהודי ללמוד תורה ע"י קרן ההסעות, והוא שימח את שלנו. בגדול.

זו העסקה הכי טובה שעשינו.