"התלמיד יודע שאני הנציג שלו מול צוות הישיבה"

הם הגיעו מבתים מתחזקים לעולמה של הישיבה לאחר ששוכנעו כי זו הדרך הטובה ביותר עבורם לגדול בתורה חלקם מתמודדים עם קשיים ואתגרים שעלולים להפיל אותם לבור הנשירה חלילה את התמיכה והעוגן הם מקבלים מהחונכים המסורים, המלווים אותם לאורך כל הדרך ומשמשים כשגרירים שלהם מול צוות הישיבה הצצה מרתקת לפעילות הליווי והסיוע של חונכי “קרן ההסעות” בתוך הישיבות המוסרים נפש כדי לא לאבד אף תלמיד חנוך לנער על פי דרכו

הטלפון צלצל מיד בסיום אמירת הקינות. הוא הביט על הצג והכיר את הפונה. “הרב אהרון, אני סיימתי עם הישיבה” אמר הנער שמעבר לקו, “עשינו ניסיון של שנה, זה לא צלח. מיד אחרי תשעה באב יש לי ראיון לתיכון מסוים, אני מתכוון לעבור וללמוד שם”.

 

החונך היה בהלם. זהו אחד החניכים שלו, בוגר בית הספר לקירוב אשר הקדיש עמל רב לכוונו לישיבה קדושה ולתמוך בו במהלך השנה. והנה הכל קרס ברגע אחד. הבחור נחוש לסיים את דרכו כבן ישיבה. החונך הציץ בשעון. ליל תשעה באב, צום, קורונה משתוללת, מה עושים? בהחלטה של רגע הוא מחייג לחונך נוסף שמכיר את הנער ומספר את הסיפור. החבר מבין שמדובר בפיקוח נפש רוחני, נכנס לאוטו ונוסע ארבעים דקות לביתו של הנער, שם ישב עמו ודיבר על ליבו שעות ארוכות.

 

מסירות הנפש הזו שברה קירות והמיסה לבבות. מסתבר שהבחור חווה קושי מסוים מול אחד מצוות הישיבה. כמה שיחות טלפוניות שנעשו הסבירו את תחושותיו של התלמיד והנושא נפתר. הוא התרצה וחזר לישיבה  והיום הוא פורח ומתעלה בתורה. עוד נשמה ניצלה מהידרדרות ונשארה בעולמה של תורה.

 

“המפתח לבניית אימון עם התלמיד, זה כשהוא מרגיש שהחונך לא נמצא בצד של הישיבה אלא בצד שלו והוא יסייע לו בכל דרך אפשרית”, אומר אחד החונכים הוותיקים, “זה נאמר ללא מילים, בתחושה, במסירות. הרי בסופו של דבר, הרכז הוא השגריר של התלמיד מול צוות הישיבה. הוא ‘מייצג’ אותו ומעלה את תחושותיו וכך הוא מרגיש ביטחון לפתוח דברים. המצב הזה מועיל לכולם. לפעמים ההורים מרגישים בקושי מסוים שהתגלה בבן שלהם, או אחד מצוות הישיבה מגלה זאת. הם אומרים לעצמם, אם אפנה לתלמיד – אולי הוא לא ידבר בפתיחות. יש דיסטנס. לכן הם פונים בצורה חכמה לרכז והוא כבר משוחח עם התלמיד ומציף את הבעיות”.

 

זו שגרת חייהם של רכזי וחונכי מערך הכוונה וטיפול המשך של “קרן ההסעות” בניהולו של הרב יעקב מויאל ובהשתתפותם של מאות רכזים וחונכים. הם נאבקים במלא מרצם לתמוך ולסייע לאלפי בוגרי מוסדות הקירוב של “החינוך העצמאי”, שהם עצמם הכניסו לעולמה של הישיבה וחלקם מתמודדים עם קשיים לא פשוטים. המטרה של הפרויקט היא ללוות מקרוב את תלמידי הקירוב בתוך הישיבה ולעשות הכל שלא לאבד אף תלמיד חלילה. זו עבודת קודש סיזיפית הסובבת את כל שעות היממה ומחוללת פלאים בזכות מסירות נפש, פשוטו כמשמעו. יצאנו בשורות הבאות לקבל הצצה מפעימה אל מאחורי הקלעים של פעילותם הקדושה.

 

“רואים את כל התמונה”

 

איך באמת מזהים קשיים אצל בן ישיבה? מהם הסימפטומים המעידים כי הבחור זקוק לאוזן קשבת? “הקשר עם התלמיד נרקם במהלך כל השנה והוא מזהה בך את הדמות שיכולה לתת לו מענה לכל הבעיות”, אומר אחד החונכים, “הרכז לא מחכה לבעיות שיצוצו, אלא הוא נמצא בתוך הישיבה, נע בין תלמידי הקירוב לשמוע את אשר על ליבם לבין המשגיח או הר”מ שנמצא באותו רגע בישיבה ומעדכן אותו בקשיים שיש לתלמיד מסוים. הכל נעשה כמובן בדיסקרטיות, בצורה שמכבדת את התלמיד. זה מעורר את אמונו של התלמיד שמרגיש פתוח להציף דברים. וכך הקשיים מאותרים כבר בתחילתם ומטופלים בזמן.

 

“לא פעם ולא פעמיים, קרה שתלמיד נכנס לסחרור מול צוות הישיבה ומרגיש שהגיע לפיצוץ. ולפעמים זה קורה דווקא בשעות לילה מאוחרות כמו מול אב הבית של הישיבה, הרי אף אחד לא מתזמן את הקשיים הללו. הבחור מוצא את עצמו מחוץ לפנימייה, בכעס גדול ועם החלטה שלא לחזור לישיבה. ברגעים הללו הוא יודע שהוא יכול להרים טלפון לרכז ולמצוא הקשבה ותמיכה”.

 

“זה יכול להיות קושי לימודי, להבין את הנלמד ולהיות עם כולם, ובהרבה מקרים זה קושי חברתי או משפחתי. לפעמים הר”מ מגלה קשיים בתלמיד מסוים שמתפתח למשבר, ואז כשפונים לרכז מגלים תמונה שהם לא חשבו עליה. הם לא יודעים שבאותו שבוע היתה טלטלה במשפחה, מתיחות, מעבר דירה, דברים שיוצרים אצל התלמיד לחץ וסביבה פחות נוחה שמשתקפת בתוך הישיבה.

 

“כשהרכז מקבל איתות קטן לכך, נורה שמהבהבת, בין מההורים או מהצוות הוא נכנס לפעילות. יש לו חוט משולש של הורים – ישיבה – תלמיד, שמעניק לו תמונה מלאה וכך יכול לזהות את הבעיה ולטפל בה בכל הכוח. יש לו ראייה רוחבית, מה שלא תמיד יש לר”מ בישיבה, לראות את כל הזוויות ולרדת לנבכי נפשו של התלמיד בפתיחות מלאה. למעשה, הפעיל הוא העוגן הנפשי של תלמיד הקירוב בתוך התהליך המיוחד שהוא עובר, להיות בן ישיבה. בכל בעיה שצצה, הן מצד הישיבה והן מצד ההורים, הפעיל הוא זה שמקבל את לידיו את הפניה והוא זה שמטפל בה באופן המיטבי ביותר.

 

“הרבה פעמים שוכחים את מקומם של ההורים בציר הזה, וחייבים לתת לזה דגש גדול”, מוסיף אחד החונכים, “הרבה פעמים בחור מרגיש צורך לעבור ישיבה, או במקרה חמור יותר – מועזב מהישיבה. אחד מהדברים שמונעים ממנו לספר ולטפל בבעיה הוא ‘מה יגידו ההורים’. איך הם יקבלו את המשבר הזה. ברגע שיש לו פתיחות טובה עם הפעיל, הוא מרגיש נוח לספר ואנחנו יושבים איתו ויורדים לשורש הבעיה. אם אנחנו מבינים שהכי נכון בשבילו לעבור ישיבה, אנחנו נשב עם ההורים, נתייעץ איתם ונסביר להם שאנחנו חושבים שהוא צריך לעבור למקום אחר כי שם יקבל את המענה הטוב לגדול בתורה ויראת שמים.

 

“כל זאת כמובן, לאחר שנעשה את המירב להשאיר את התלמיד במסגרת הטבעית שהוא הגיעה אליה, שנעשתה לאחר חשיבה מעמיקה והכוונה. אלא שלפעמים מתעוררות בעיות וצריך לשקול היטב האם הן מצדיקות מעבר. 

 

“אספר סיפור קטן: פעם הגיע בחור טוב לגאון רבי יהודה צדקה זצוק”ל, ראש ישיבת פורת יוסף וביקש את הסכמתו לעבור לישיבה אחרת. ראש הישיבה שאל אותו: מדוע אתה רוצה לעבור, האם השיעורים בבוקר בסדר? בסדר, ענה הבחור. ואחרי הצהרים? מצוין. הקשר שלך עם הצוות? נפלא. אז מה הסיבה? “אני לא מספיק מתעלה כאן”, אמר הבחור. ראש הישיבה ענה: בגלל זה לא עוזבים ישיבה. ולראיה, את הלולב מנענעים רק ב’אנא ה’ הושיעא נא’ ולא ב’בהצליחה נא’. זה יסוד לכל החיים. לא משנים מסגרת אם לא נמצאים במצב של ישועה”.

 

“לאורך כל הדרך”

 

החונכים מדגישים, כי עיקר המאמצים נעשים בתוך המסגרת הקיימת כדי שלא להעביר תלמידים ממקום למקום. “צריך לזכור שהמסגרת הותאמה לבחור לאחר חשיבה רבה מצד כל הגורמים. לכן, אנחנו נעשה כל שביכולתנו לפתור לו בעיות, כמו להחליף לו חברותא מתאימה יותר ועוד”.

 

העובדה שהחניך משמש כ”שגריר” של התלמיד הופכת לקריטית במקרים מסוימים. “אני חייב לספר על תלמיד מאחת הישיבות המובחרות ביותר, שהיה לומד טוב אבל רצה מאד להוציא אנרגיות ולהשתחרר מידי פעם. הסברתי למשגיח של הישיבה את העניין הזה והגעתי אתו לסיכום שקט. הוא היה יוצא מהישיבה לפעילות ספורט מבוקרת בשיתוף המשגיח וחוזר. כלומר, גם בישיבה כזו ניתן למצוא פתרונות באופן לא פומבי או רשמי, הכל כדי להשאיר את התלמיד בישיבה בצורה טובה”.

 

במקרים חריגים, כאשר כל המאמצים כשלו, הבחור נאלץ לעזוב את הישיבה, וגם כאן הוא זוכה ללווי צמוד מצד החונך. “נתאר לעצמנו, בחור שחוזר הביתה ואומר: ‘אבא, זרקו אותי מהישיבה’. הדבר הראשון שהאבא שואל: מדוע? ומי אשם? הוא מיד מנסה לתת לעצמו מעטפת של מגננה אישית, לומר, אני עשיתי הכל למען הילד, האשם הוא הרכז או הפעיל, במקרים טובים יותר זה המשגיח. לאחר מכן הוא עובר למתקפה על הילד ואומר לו: אם אתה לא תהיה במסגרת אתה מבייש את המשפחה ויוצא מהדרך. אנחנו עלולים להגיע למשבר חמור בתוך המשפחה ואנחנו נאבד את הילד תוך כדי הליכה. לכן ההתערבות שלנו במצב הזה היא קריטית, כדי לסייע ולשמור”.

 

צריך לזכור שיש בתים שלא הסכימו בהתחלה לשלוח את הילד לישיבה, והנה כעת, כשהילד נכשל לכאורה, הם עלולים לחזור בהם מכל המהלך. במצב הרגיש הזה, מה שעומד לטובת הפעיל הוא האימון הרב שהוא יצר במהלך כל התקופה. “כשפעיל מקרין אהבה אינסופית לנער, שברוב המקרים אנחנו יוצרים עמו קשר בכיתות ז-ח– ההורים איתנו לאורך כל הדרך. ההורים הגיעו אלינו אחרי הבנה עמוקה. אנחנו נאיר להם את הדרך איך להתנהג, נוביל אותם להמשיך להאמין בדרך הזו ולחשוב שהיא הטובה ביותר עבור בנם. כשיש אימון חזק, זה עובד.

 

“אנחנו כמובן משקיעים את מירב הכוחות כדי לא להגיע למבוכה הזו, יחד עם זאת אנחנו גם לא נקיים מטעויות. לפעמים יש בחור שחושב שיש לו כוחות גדולים ובסוף אנחנו מתאכזבים. אבל ההורים יודעים שאנחנו נותנים את הבטחון והליווי לטווח כל שנותיו של התלמיד בישיבה. כלומר, גם אם הבן הגיע למצב שהוא לא מסתדר בישיבה, אנחנו לא נעלמים. ההורים לא צריכים להתמודד אתו לבד. אנחנו נמצאים שם איתם, במיצוי כל הכוחות, עד שמסדרים את התלמיד במסגרת המתאימה ביותר. יש היום ברוך ה’ שפע של ישיבות ומסגרות וניתן למצוא ישיבה לכל אחד”, אומר החונך.