מה גרם לגידול המפתיע ברישום תלמידים מבתים חילוניים לבתיה"ס של החינוך העצמאי?
נסיעה נגד כוון הקורונה

מי היה מאמין שדווקא שנת הקורונה תחולל מהפך חיובי? * מסתבר שהמאמץ האדיר של קרן ההסעות להמשיך להביא תלמידים ללמוד בימי הקורונה – מול התנערות החינוך הממלכתי ושליחת הילדים ל”זום”, הביא הורים רבים להעביר את ילדיהם לבתי ספר תורניים * “ראינו כמה הם מתאמצים שתהיה הסעה בכל מחיר והבנו שזה החינוך שאנחנו רוצים לילדים שלנו”, אומרים ההורים * וגם: איך בזכות מונית ספישל אחת התלמיד התקבל לישיבה מובחרת?

ועמך כולם צדיקים: המראה שנגלה השבוע ברחבת בית הספר “שובו” בלוד, נראה אולי שגרתי לתושבי המקום, אך לא יכול להותיר אדיש את מי שיגיע מבני ברק או מירושלים. אבות ואימהות שעל פי לבושם רחוקים מתו”מ, אוחזים בילדיהם עטורי הכיפות ומובילים אותם בעיניים נוצצות אל פתח בית הספר התורני. חלקם הגיעו באוטובוסים ובטנדרים של “קרן ההסעות” כדי ללוות את בניהם ובנותיהם אל היום הראשון של שנת הלימודים החדשה.

 

רחבת הכניסה לבית הספר מעוטרת בבלונים חגיגיים. כל תלמיד ותלמידה מתקבלים כאן במאור פנים ובמיני מתיקה. לעיתים נדמה שההורים נרגשים יותר מהילדים. הם שולחים את הילדים פנימה והאושר על פניהם אומר הכל. האווירה החמה והיחס האישי מורגשים כאן היטב. זהו סוד הקסם של בית הספר התורני המושך אליו ילדים מבתים שנראים כה רחוקים.

 

מעבר לשער הכניסה עומדת אם ממוצא אתיופי, בלבוש שרחוק מלהזכיר אורח חיים דתי. היא מביטה על קבוצת בנות לבושות בצניעות וכמו ממאנת להיפרד. “אנחנו מתגוררים בנווה אביב”, היא מספרת, “והחלטתי השנה להוציא את הילדות שלי מבית הספר הממלכתי ולהביא אותן לכאן. חשוב לי מאד שהילדות שלי ילמדו בחינוך דתי. אל תשפוט אותי לפי הלבוש. במקור אנחנו משפחה מאד מסורתית וכאן אני יודעת ובטוחה שיתנו לילדות שלי את החינוך הטוב ביותר”, היא אומרת.

 

אחד הטריגרים למהלך היה דווקא שנת הקורונה האחרונה. “שמתי לב שבתי ספר אחרים ניסו להיפטר מהלימודים, שלחו את הילדים ללמוד בזום, וגם כשהיו לימודים המורים לא הגיעו. אבל אז שמעתי שכאן התקיימו לימודים כמעט בכל מצב. זה מראה שאכפת להם מחינוך הילדים, לכן החלטתי להעביר אותם לכאן”.

 

ואכן, שנת הקורונה הפכה את בית הספר “שובו” בלוד לשיחת הסביבה. “המגמה שלנו הייתה ברורה – לעשות הכל כדי לקיים את הלימודים כסדרם”, אומרת סגנית המנהלת, “וכך, גם בתקופה שהיינו ‘אדומים’ ולא התקיימו לימודים בבתי הספר בעיר, אנחנו החלטנו לקיים אותם. בנינו קפסולות מיוחדות בחצר בית הספר מבד יוטה, כל כיתה והקפסולה שלה, והילדים המשיכו להגיע לבית הספר וללמוד ע”פ ההנחיות. קרן ההסעות המשיכו להפעיל את ההסעות, ונאלצו לפעמים להכפיל את האוטובוסים בגלל הגבלות הנוסעים בכל הסעה. וכך, בעוד שאר ילדי העיר ישבו בבית – כאן למדו. ההורים ראו את זה ונפעמו מאד. זה המחיש את המחויבות האמיתית שלנו לחינוך הילדים”.

 

“ההסעות הגיעו לחצר”

 

גם בבית הספר “סיני” ביבנה, מספרים על המאמץ שנעשה בשנה האחרונה. “תקופת הקורונה הציבה לנו אתגר לא פשוט. בכל פעם שהודיעו על סגר, או על ימי לימודים חדשים, נאלצנו לבצע התארגנות מחודשת של ההסעות”, אומר הרב בשארי מנהל בית הספר ביבנה, “למשל, כשהגבילו לחצי את מספר הנוסעים בכל הסעה או אוטובוס, נאלצנו להכפיל את כמות ההסעות לכל יישוב. ישבנו ימים ולילות לארגן את ההסעות כדי להבטיח שאנחנו לא משאירים אף ילד בבית, ומצד שני למנוע בזבוז כספים מיותר. זו הייתה עבודה מפרכת אבל היא הוכיחה את עצמה”, הוא אומר.

 

“אנחנו בקרן ההסעות אמרנו שאנחנו לא מאמינים בלמידה מרחוק”, אומר הרב בשארי, “גם בימים שביטלו את הלימודים, מצאנו פתרון. חלק מהתלמידים שהותרו להגיע למדו בחצר בית הספר, ולכיתות האחרון מצאנו פתרון. היה תלמיד שהתגורר בבית עם חצר גדולה והסכים לארח בביתו את הלימודים ושם אכן הם התקיימו. ניתבנו את ההסעות לביתו. וכך, בזכות קרן ההסעות הלימודים המשיכו להתקיים”.

 

והמאמץ הזה הניב פירות מיוחדים. “בני משפחה שעלו מקנדה לאשדוד למדו בממ”ד בעיר. לאחר ששכנעו אותם להעביר את הילדים לחינוך תורני, קרן ההסעות סידרו להם מונית ספיישל, שלקחה את הילדי מידי יום לביה”ס ביבנה. בזמן הקורונה היו סגרים ומגבלות וההורים חשבו להחזיר את הילדים ללמוד בממ”ד, ליד הבית. לאחר לחצים והסברים הם החליטו להשאיר אותם ביבנה. והנה, בזכות ההתעקשות הזו, בנם הגדול סיים בהצלחה את לימודיו והתקבל לישיבה מובחרת בירושלים. ההורים היום מברכים אותנו על ההצלה הזו. והכל כמובן בזכות קרן ההסעות שלא מוותרים על שום ילד, ואף שולחים מונית פרטית כדי להביא אותו לחינוך תורני”, אומר הרב בשארי.

 

“כל ילד הוא גיבור”

 

את רחבת בית הספר “יחד” בתל אביב של החינוך העצמאי חוצה אמא שנראית כבת בית. “יש לי שתי בנות שלמדו כאן וסיימו וכעת הבאתי את הבן השלישי”, היא אומרת במבטא רוסי מובהק. היא ובעלה עלו מברית המועצות לפני 23 שנה מבלי לדעת הרבה על יהדות. “בעלי הוא חופשי” היא מספרת, “וכשהילד שלנו גדל שלחו אתנו לבית הספר הממלכתי בעיר כדי לרשום אותו. בעלי הלך לראות את המקום ונחרד. הוא ראה את התלמידים בחוץ, מעשנים, מדברים לא יפה. הוא אמנם לא דתי אבל הוא זכר שברוסיה היה חינוך אחר. ואז שמענו על בית הספר הזה שיש בו חינוך יהודי ואני כל כך מרוצה. הוא הציל לי את הילדים”, היא מספרת.

 

הורה נוסף, גלוי ראש, מספר כי השנה העביר את שני ילדיו מבית הספר החילוני לבית ספר “יחד” בתל אביב. “ראיתי בשנה האחרונה שהילדים שלי לא ממש לומדים”, הוא אומר, “המורים בורחים מאחריות, מנסים להשאיר את הילדים בבית. אשתי סיפה לי שכאן המשיכו ללמוד גם בקורונה. זה קנה אותי. גם אין שם חינוך, הילדים כל היום בטלפונים שלהם, לא מתעניינים בלימודים. כאן משקיעים בהם ואכפת להם מהם. גם ההסעות זה שיקול גדול. העובדה שיש הסעה מסודרת בבוקר ובצהרים ואנחנו לא צריכים לצאת מהעבודה להביא אותם זה נותן שקט נפשי”.

 

בתי הספר הללו הם רק דוגמה ממאות בתי ספר של החינוך העצמאי, שפתחו השבוע את שנת הלימודים החדשה, כשהגלגלים המפעילים אותם הם ההסעות של “קרן ההסעות”, המביאים את הילדים מידי יום בצורה מסודרת ללמוד תורה. מנהלים ומחנכים רבים עמם שוחחנו, מדברים בקול חנוק מדמעות על הפירות הרוחניים של המהפכה החינוכית אותם הם מחוללים, יום יום, שעה שעה. די להביט על הילדים עצמם, על הבתים המנותקים מהם הם מגיעים, ועל המהפך הרוחני שהם עוברים, כדי לחוש את הסיפוק העצום בעבודה קדושה זו.

 

“קשה להפריז בחשיבותו של כל אוטובוס וכל טנדר כזה שמביא ילדים יהודים לבתי הספר התורניים”, אומר אחד המחנכים, “כל ילד כזה הוא גיבור, שמקריב מעצמו נסיעה ארוכה ומתמשכת בכל יום רק כדי ללמוד תורה ולקבל חינוך יהודי. אחר כך, כשחוזר הביתה, הוא מתמודד עם סביבה מנותקת ובכל זאת מקפיד לקיים ולדבוק בדרך הקדושה אותה הוא ינק בבית הספר”.

 

הניצול מאסון מירון סיפר: “הרגשתי שנעשה לי נס בזכות המסירות לתלמידי קרן ההסעות”

 

הסיפור הזה מסופר בהתרגשות רבה בקרב מנהלי וחונכי ‘קרן ההסעות’. האברך הר”ר פנחס גרודזינסקי הוא אחד ממאות החונכים של ‘קרן ההסעות’ המלווים את בוגרי בתי הספר התורניים אל הישיבות. במקרים רבים, המעבר המיידי להווי הישיבתי התובעני מקשה על התלמידים והם זקוקים ליד מכוונת ויחס אישי כדי לעבור את התהליך בצורה טובה.

 

הרב פנחס לקח שני תלמידים ‘קשים’ כפרויקט אישי, ובמשך שנה שלמה ליווה אותם באופן צמוד. אחד מהם התגורר ברחובות והוא נהג לקיים איתו ריצה שבועית מסביב לעיר במשך כשעה. עם התלמיד השני נהג לשחק משחק כדורגל. באופן הזה הקדיש להם זמן מיוחד, הקשיב למצוקותיהם ותמך בהם באופן מלא. מסירותו לשני התלמידים הללו הפתיעה אפילו את מנהלי פרויקט החונכים. כך למשל, לפני חג הפסח הוא רכש עבורם שי מיוחד ונסע עד לבתיהם כדי להעניקו. התלמידים התרגשו מאד מהמחווה המיוחדת.

 

בחלק מהתיעודים שהופצו מזירת האסון הנורא בל”ג בעומר במירון, ניתן היה להבחין ברב פנחס כשהוא במצוקה נוראה. כן, גם הוא הגיע לציון רשב”י באותה שנה ונקלע לאותו שביל הרה אסון. הדוחק במקום היה רב מאד והוא הרגיש שגופו נמחץ. כובעו עף, משקפיו נעלמו, נעליו נשלפו מרגליו, אולם בדרך נס הוא הצליח להיחלץ ונפשו הייתה לשלל.

 

ההמולה במקום היתה רבה, כוחות ההצלה העניקו לסיוע לפצועים והוא הורחק מהזירה. “לא ידעתי כיצד אני חוזר בצורה הזו ללא נעליים”, סיפר הרב פנחס, “איכשהו הגעתי לרכב שלי, פתחתי את הפגז’ והנה אני רואה את נעלי הריצה בהן הייתי רץ בכל שבוע עם התלמיד שלי. ואז פתאום זה הבזיק לי. זה מה שהציל אותי! המסירות לתלמידים בצעדיהם הראשונים בעולמה של תורה, היא זו שחוללה את נס הצלתי. אין הסבר אחר מדוע דווקא אני, מכל ההמונים שהיו שם, יצאתי ללא פגע”.

 

הרב פנחס לבש את נעלי הריצה בהתרגשות ונזכר בדבריהם של גדולי ישראל, שחוזרים ומדגישים אץ מעלת המסייעים לקרן ההסעות. “אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך”.